קראתי עכשיו בפעם השנייה את ספרה הנפלא של גלית דיסטל אטבריאן "ואם היו אומרים לך".
הספר מתאר את התהליך שפעמים רבות עוברים הורים לילדים עם מוגבלות ומצאתי את עצמי מזדהה עם התהליך המורכב שעוברת הגיבורה.
הגיבורה עוברת שלבים רבים שאת כולם ניתן להבין. מההתחלה בה יש הכחשה של המצב, דרך הניסיון לעשות הכל עבור הילד ולהזניח את שאר המשפחה ואת עצמה, קבלת האשמה שמטילה עליה אשת מקצוע אחת. ועד להשלמה ומציאת הדרך הנכונה עבורה להתמודדות עם המצב ולמתן עזרה נכונה ומדויקת יותר לילד.
קבלת ה"בשורה" על כך שיש לנו ילד עם אתגרים מיוחדים, הופכת את עולמינו, הבשורה יכולה לפרק את ההורה וגם באותה המידה לאפשר לו לצמוח ולהתעצם, היא יכולה להיות זו המפלגת את המשפחה אך גם זו שלאחריה כל משבר יראה קטן - הרי "כבר עברנו את הכל".
תהליך עוצמתי כמו שעברה הגיבורה בספר אינו יכול להתחולל בחלל ריק. בחלל צריך שיהיו אנשים שיתמכו, יחזקו, יתנו יד וחיבוק חם ויהיו שם עבורכם לשמוע את הקשיים, לראות יחד את הצעדים הקטנים ולעזור לכם להיות ההורים שאתם רוצים ויכולים להיות.
